.... קצת תזכורת (פיסקה אחרונה מחלק ג')

משום שמצבה הפיזי אינו מאפשר לה עצמאות והיא חייבת להיות בהשגחה 24/7. קרן סירבה, לאור האשפוז האחרון שעשה לה ממש רע, התנגדה נחרצות לבלות עוד יום אחד מיותר בבית החולים.

הרופא (ד"ר בן-שלמה) ממש התעקש, ביקש ממנה להקשיב להמלצתו, דיבר עם מנהל מחלקת נשים להסביר את המצב, כדיי שזה האחרון יבהיר לקרן שמצבה רגיש מידיי ועליה להישאר להשגחה. עברו כמה רגעים, קרן השתכנעה, עלתה למחלקת נשים לאשפוז (קרן אז בשבוע ה- 28) שנמשך עד הלידה.

---------------------

הגיע היום ... הגיע הרגע המיוחל ... ב- 20/1/2011 הגיחה לאוויר העולם, בתנו הבכורה: נעמה טוני.

....

אבל בוא נחזור שבועיים אחורה (כפי שכבר הבנתם מהפוסטים הקודמים, הדרך לא הייתה פשוטה, גם כן הלידה עצמה, והימים שקדמו לה).

המצב הפיזי של קרן, כאמור, לא היה במיטב, לחץ הדם שלה הרקיע, ובתוך כך מצב ההריון היה בסיכון גבוה מאוד,

לקרן הייתה רעלת הריון שהתבטאה באי-ספיקת שלייתית, דבר שעיכב מאוד את התפתחות העובר (נעמה) ברחם.

הרופאים המליצו לקבל זריקות לזירוז התפתחות הריאות של העובר, על מנת לבצע ניתוח קיסרי כמה שיותר מהר ולא לסכן את קרן מעבר למצב הקיים וכן את ההריון.

ואז הגיע הרגע, נקבע יום הניתוח ל- 20 ינואר 2011 (יום חמישי בשבוע), קרן הייתה צפויה לקבל זריקת אפידורל,

הייתה לה שיחה עם רופאה מרדימה.

קרן נשלחה לחדר הניתוח, שם ערכו מספר בדיקות טרום-ניתוח, בהן התברר כי קרן נפגעה גם בגב, בעקבות הנפילה שארעה (כפי שסיפרתי לכם בפוסטים הקודמים), הפגיעה בגב גרמה לסדק בחלל האפידורלי, מה שלא איפשר החדרת המחט לביצוע ההרדמה, ניתן היה רק לתת זריקת אלחוש.

אז בואו תתארו לכם, ניתוח קיסרי ללא הרדמה כלל, ללא אפידורל.... רק אלחוש / טשטוש קל !!!!

נכון, נשמע הזוי לחלוטין , אך לצערי, זה בדיוק מה שהיה !

קרן הרגישה שחותכים לה את הבטן , לא אמשיך בתיאור, כבר נהייתי חיוור, בעודי מנסה לתאר לכם בכתב,

אבל נסכם בכך: קרן הרגישה הכל , אבל ממש הכל , גם כשנעמה יצאה !

קרן שמעה צרחה עוצמתית כזו ומייד הבינה שנעמה טוני בריאה ושלמה באוויר העולם (או חדר הניתוח ליתר דיוק).

נעמה שלנו נולדה במשקל: 1490 גרם, שבוע 34 ויום, מייד הוכנסה לאינקובטור והועברה לפגייה לטיפול ומעקב.

ביום הראשון שלה, נזקקה נעמה לחמצן, לעזרה בנשימה, לאחר מכן הייתה מסוגלת כבר לנשום בכוחות עצמה.

בזמן הזה, קרן לאט לאט התאוששה קצת מהניתוח, בקושי הייתה מסוגלת לדבר, מרוב כאבים איומים !!

מאוד רצתה לראות את נעמה, אל לא הייתה מסוגלת, גם לא שמישהו ייקח אותה לפגייה.

לאחר כמה ימים, קרן סופסוף שוחררה הביתה, מלווה בכיסא הגלגלים (תרומת "יד-שרה"), כשהיא חצויה-

מצד אחד רוצה להישאר ולהיות עם נעמה כמה שרק מתאפשר,

מצד שני, רוצה הביתה, למיטה, לשקט שלה.

ימים ארוכים עברו על קרן באותה התקופה הזו, ההחלמה בבית, התאוששות מהניתוח, התמודדות עם השהות בבית, בחוסר יכולת עצמאות ממשית, התלות הזו בכסא-גלגלים;

ואז החל סבב הביקורים היומיים בפגייה-

אני הייתי חוזר כל יום מהעבודה, קרן כבר הייתה מוכנה לצאת, יורדים לאט במדרגות ועם כסא הגלגלים לרכב.

כך כל ערב, אני וקרן היינו עורכים ביקור בפגייה, מבלים במחיצת נעמה שלנו במשך כשעה וחצי,

לרוב, מספיקים להאכיל אותה מנה אחת של ערב, ואיך שהיא הייתה כזו פצפונת, ממש כמו בוטן :)

כזו בובה עדינה ורכה !!

עברו חלפו להם חודש ימים בשגרה הזו ...

קרן הייתה צריכה לעבור ניתוח נוסף ברגל השבורה, היו צריכים להחדיר לה בורג נוסף לקיבוע הקרסול,

על מנת שתוכל לדרוך ביתר קלות על הרגל מבלי להיעזר יותר בכסא-גלגלים או כל אמצעי-עזר אחר.

כמובן שהיה הרצון שקרן תעבור את הניתוח לפני שנעמה מגיעה הביתה, ואכן כך היה, הניתוח נקבע ל- 16.2 ;

בעוד שתאריך השחרור של נעמה מהפגייה נקבע ליומיים אחריי כן - 18.2.

לשמחתנו הרבה, הניתוח הזה עבר בהצלחה, אין ספק שזה נתן לקרן את האפשרות לחזור ולדרוך שוב על שתיי הרגליים. פשוט זה לא היה, אבל קרן אזרה כוחות והתאמצה מאוד להתגבר על הקושי שהיה מלווה בכאב.

קרן ואני היינו זקוקים להמון עזרה באותם הימים האלו, להתכונן להבאת נעמה הביתה,

היה לנו הפחד הזה, משום שנעמה פשוט הייתה קטנטונת כזו. נחלצה לעזרתנו דודה של קרן- מרים, שבאה להיות איתנו וללוות אותנו בשבוע הראשון עם נעמה בבית. זה התחיל בכך שאני, קרן ודודה מרים נסענו לביה"ח כדיי לשחרר את נעמה מהאשפוז בפגייה, זה ארע ביום שישי, ה- 18.2 ** היום המרגש ביותר עבורנו **

בשעה טובה ומוצלחת, לקחנו איתנו את נעמה טוני הביתה !

מקלחות ראשונות, בקבוקים חדשים, התמודדות ראשונית כזו, הכל חדש, מפחיד קצת, מאוד מאוד מרגש!!

אין ספק, אני וקרן יחד, תמיד הייתה קרן אור בבית (קרן אור ... הבנתם ?!) , ויחד עם נעמה טוני, נוספה עוד קרן אור, שמחה, אושר אדיר !

...........................................................................................

יכול להיות שאכתוב חלק נוסף , לא מבטיח , בלי נדר !! .....

אני חוזר קצת אחורה...

אמא של קרן פונתה לטיפול נמרץ בביה"ח בילינסון, מצבה היה מאוד קשה וכבר נכנסה לקומה,

תוך שהיא מחוברת למכונת הנשמה.

הספקתי לספר קצת קודם שקרן לא ממש הייתה בבית באותה התקופה שאמה הייתה מאושפזת ב"בילינסון"

מלבד יום אחד שחזרה הביתה לקחת קצת בגדים וחפצים אישיים לשאר הימים, ואז נשארה לישון לילה בבית,

ולמחרת בבוקר חזרה להיות עם אמה בביה"ח.

באחד הימים, אמא של קרן פתאום התעוררה מהקומה , פתחה עיניים , ראתה את קרן לצידה ואמרה:

"קרן, אני אוהבת אותך

את בהריון, יש לך בת, תקראי לה נעמה"

ולאחר דקות קצרות חזרה למצב של קומה (שאר המקרה תיארתי בחלק ב').

לאחר שמזל ז"ל נפטרה , קרן והאחיות של מזל ישבו שבעה בבית של מזל (בטבריה),

בתום השבעה נערכה האזכרה , כולם קמו מהשבעה וכל אחד בדרכו ניסה להמשיך בחיי היומיום.

לאחר האזכרה, קרן באה ואמרה לי שמאחר לה החודש, כבר כמעט חודש שלם איחור,

החליטה לערוך בדיקת הריון (באמצעות ערכה אישית), ואכן התשובה הייתה חיובית.

מספר ימים לאחר מכן, הלכה לרופא הנשים להיבדק באופן מסודר, ואכן התשובה הייתה חד-משמעית:

קרן בהריון !  (נעמה בדרך...)

כמו שאומרים: עד כאן ... הכל בסדר ...

קרן הייתה במעקב הריון , בחודשים הראשונים הייתה מקיאה הרבה,

הלכנו לרופאים ולא ידעו למה בדיוק , רק אמרו שתדאג לשתות הרבה.

זה לא ממש עזר;

ערב אחד קרן ממש לא הרגישה טוב, העליתי אותה למיון, מייד ניגש אליה רופא נשים,

עשה לה אולטראסאונד, לבדוק שההריון בסדר, ובתוך כך שם לב בתיק הרפואי של קרן שעברה ניתוח "טבעת" לפני מספר שנים,

דאג לקרוא לכירורג תורן, שהגיע מייד,  טיפל בקרן במקום, פתח לה את ה"טבעת" וכבר קרן הרגישה הרבה יותר טוב. נחה שם קצת וחזרנו הביתה.

באותה התקופה קרן בילתה מספר פעמים במחלקת "מיון נשים" בביה"ח פוריה,

אחד הרופאים הגדיר את המצב: "הריון בסיכון גבוה" , זאת משום שלקרן היה לחץ דם גבוה יחסית לנורמל.

...

קרן הייתה במעקב בדיקות וביקורים תכופים בביה"ח.

בוקר אחד, התארגנו לרדת העירה לבדיקות דם שגרתיות, בחוץ היה אפרורי מעט, והחל טפטוף קל

(מסתבר, שהשילוב בין מים למדרגות מצופות קרמיקה, אינו מהמוצלחים שיש),

קרן, אותו בוקר, בחודש החמישי להריונה, יורדת לאיטה במדרגות, ממש באמצע, קרן פתאום החליקה,

נפלה ונחבטה חזק בגב, אך הנורא מכל, שברה את הקרסול השמאלי ויחד איתו את השוקית כולה,

זה היה מחזה מחריד ביותר, הרגל מפורקת לגמריי (ואני לא הבן-אדם המתאים במצב כזה, התעשתתי),

מייד הזעקתי אמבולנס והתקשרתי גם כן לאבא של קרן (שהוא סוג של גיבור), תוך דקות ספורות הגיע

גם האמבולנס וגם אבא של קרן, הפרמדיקים הבינו שזה מקרה קשה, בזהירות רבה, על מנת לא לפגוע בגבה של קרן, הניחו אותה על האלונקה, תוך קיבוע כל חלקי גופה (למנוע תנועות מיותרות שיפגעו בחוליות),

נסיעה קצרה יחסית למיון- פוריה.

** כשהגענו למיון, הייתי שם במיטה לצידה של קרן והתעלפתי בעצמי, הצוות הרפואי לא ידע מה לעשות איתי,

אז רק שכבתי שם במיטה ליד, כשאני מקשיב לכל סביבי.

נמשיך,

הצוות הרפואי סביב קרן היה מורכב בין היתר מרופא תורן, וכן רופא נשים שהגיע מיד לבצע בדיקות לתקינות ההריון ומצב העובר... רווחנו שכהתשובה הייתה חיובית בעניין הזה, תודה לאל !

קרן נזקקה למספר צילומי-רנטגן כדיי לאבחן את מצב הרגל השבורה, זה היה קשה לביצוע ומאוד כואב עבור קרן,

ראיתי את קרן זועקת מכאבים נוראיים... כמעט לא עמדתי בזה.

לאחר מכן העבירו את קרן לחדר אורטופד, כשזה ניסה להשיב את הקרסול של קרן למקומו ולקבע עד כמה שניתן.

ביקשו מקרן להמתין לניתוח דחוף ברגל, ניתוח שמטרתו העיקרית הייתה, לחבר את כל חלקי העצם השבורה,

ולקבע את הכל יחד עם הקרסול. מיותר לציין כי מדובר בניתוח מורכב מאוד.

ניתן לומר כי הניתוח עבר בהצלחה, אך עם זאת, קרן נאלצה לוותר על רוב עצמאותה למשך חודשיים שלמים,

משום שבניתוח הזה, שתלו פלטות מתכת שיקבעו את השוקית השבורה יחד עם הקרסול, וכן מספר ברגים שחיברו הכל יחד. המצב אילץ את קרן להתנייד בכיסא גלגלים למשך התקופה הזו.

מספר ימי-אשפוז במחלקה האורטופדית וכמה ימים במחלקת נשים, לקרן כבר לא נותרה סבלנות (אפשר להבין),

רק רצתה הביתה למיטה, בלי כל הרעש הזה סביבה (אתם יודעים על מה אני מדבר).

לאחר כשבוע, קרן הגיע הביתה, עשיתי כל שביכולתי שתהיה לה הנוחות המקסימלית, זה לא היה פשוט כלל...

אני מזכיר שוב , קרן ניידת בכיסא גלגלים באותם ימים.

שוב ביקורת במחלקת הריון בסיכון, הרופא מתפלא - מדוע קרן בבית ?! , ביקש שתחזור לאשפוז בדחיפות,

משום שמצבה הפיזי אינו מאפשר לה עצמאות והיא חייבת להיות בהשגחה 24/7. קרן סירבה, לאור האשפוז האחרון שעשה לה ממש רע, התנגדה נחרצות לבלות עוד יום אחד מיותר בבית החולים.

הרופא (ד"ר בן-שלמה) ממש התעקש, ביקש ממנה להקשיב להמלצתו, דיבר עם מנהל מחלקת נשים להסביר את המצב, כדיי שזה האחרון יבהיר לקרן שמצבה רגיש מידיי ועליה להישאר להשגחה. עברו כמה רגעים, קרן השתכנעה, עלתה למחלקת נשים לאשפוז (קרן אז בשבוע ה- 28) שנמשך עד הלידה.

....

....

המשך יבוא ...

.....

(אני מחזיר אתכם רגע לעניין)

כעבור 5 חודשים, הצעתי לקרן להינשא לי, לשמחתי הסכימה

ובמאי 2009 (לדיוק 19.5.09) הייתה לנו חתונה מדהימה !!

מוסיקה מעולה, כל החברים שלנו , המשפחה ... כולם רקדו ונהנו מאוד :)

ומאז ..... התחילו לקרות כל מיניי דברים ....

-----------------------------------------------------------

חודשים ספורים לאחר החתונה שלנו,

אמא של קרן התלוננה על כאבי ראש עזים,

קרן מייד העלתה אותה למיון בביה"ח "פוריה" , שם ערכו מספר בדיקות, בין היתר CT ראש.

מהבדיקות עלו ממצאים המעידים על גושים גדולים בראשה של האם - מזל היה שמה,

כמובן היה מדובר בגושים גדולים ומדאיגים.

הצוות הרפואי בבית החולים "פוריה" המליץ לפנותה מיידית לביה"ח רמב"ם בחיפה לבדיקות מקיפות יותר,

משום שעלה החשד, כי מדובר בגושים סרטניים, וב"פוריה" אין את הציוד הדרוש לביצוע בדיקות מעמיקות.

קרן נסעה עם אמה באמבולנס לאשפוז ברמב"ם, שם הצוות נערך לבדיקות ראש מקיפות ומעמיקות,

כאשר שם עלתה המסקנה כי אכן מדובר בבשורות הקשות: גושים סרטניים.

בהמשך התברר כי מדובר בסוג מסוים ודי נדיר של סרטן-הריאות, שאינו מופיע בצילומי-חזה כלל,

משום שהוא שולח גרורות ישירות לראש ויוצר לחץ על המוח והגולגולת, מה שגורם בין היתר לסימפטום השיכחה,

בלבול, פוגע ביכולת הדיבור ועוד.

קרן דאגה שיערכו את כל הבדיקות האפשריות על מנת שהמסקנות תהינה חד-משמעיות

הבשורה הייתה קשה לעיכול !

הטיפול הראשוני שניתן היה בצורת מתן סטרואידים להפחתת הלחץ בראש,

אך עם זאת, המליצו המומחים ברמב"ם לבצע ניתוח בראש בכדיי לצמצם את גודל הגוש העיקרי שם

וכך להפחית את הלחץ על הראש.

בסופו של עניין, הוחלט לבצע את הניתוח , שעבר בהצלחה , אבל לומר את האמת, לצערנו, לא ממש עזר.

הרופאים אמרו שמדובר  בזמן קצוב... אולי שבועות

רק בזה לא ניתן היה לדייק, אני יכול רק לומר שזה נמשך מעבר לכך.

לאחר הניתוח, אמא של קרן חזרה הביתה ואיכשהו הייתה התנהלות סבירה יחסית למצב.

לאחר זמן מה, אמא של קרן לקחה לעצמה קצת זמן לבלות במרכז אצל אחותה שגרה בכפר-סבא.

גם שם הכל התחיל על מי מנוחות עד אותו לילה שבו המצב כבר החמיר;

בת אחותה מצאה אותה לפנות בוקר במיטה כמעט ללא דופק והבחינה בנוזלים שניגרו מראשה של מזל,

זו הצעירה נבהלה מאוד והזעיקה מייד אמבולנס.

אמא של קרן פונתה לטיפול נמרץ בביה"ח בילינסון, מצבה היה מאוד קשה וכבר נכנסה לקומה,

תוך שהיא מחוברת למכונת הנשמה.

קרן, באותם ימים הייתה במצב נפשי ירוד מאוד (ניתן להבין לאור ההתרחשויות)

האווירה הייתה מתוחה, מלא דאגות, מחשבות קשות.

קרן העבירה את אותם ימים במרכז לצד אמה, עד כמה שהתאפשר בשעות הביקור (* טיפול נמרץ, אני מזכיר)

לאחר כשבוע, התעוררה מזל מהקומה, כמובן השאירו אותה בבית החולים להשגחה עד שמצבה התייצב,

והמליצו להעביר אותה להמשיך טיפול סיעודי. קרן דאגה לפרוצדורה של העברה לטיפול הסיעודי בטבריה,

במרכז שנקרא: "נאות טבריה" (בית אבות שמשמש גם מרכז סיעודי).

אמא של קרן אמנם רצתה מאוד לחזור הביתה למיטה שלה, אך היה ברור לכולנו שהדבר אינו אפשרי,

מצבה דרש טיפול אינטנסיבי סביב השעון, כולל מעקב רפואי יומי אחר מצבה הפיזי.

בסופו של דבר, קרן אכן דאגה שהכל התנהל כסידרו; העבירו את מזל לטיפול בטבריה;

אפשר לומר שלמשך ימים ספורים הכל התנהל כשורה, עד כמה שניתן.

ממש בימים האחרונים שלה, מזל הרגישה טוב, דיברה ברור, היה לה מצב רוח טוב,

עד לאותו היום בו המצב התדרדר באופן דרסטי, פינו אותה מייד לרמב"ם - טיפול נמרץ,

* היה זה יום שישי - ערב שבת.

ניסיונות החייאה שנגמרו , לצערנו הרב , מזל הלכה לעולמה.

מזל מאוד סבלה מכאבים במשך אותם עשרה חודשים מאז נתגלו אותם הגושים בראשה,

הדבר היחיד שניתן לומר היה מנחם בכך, שהסבל שלה תם באותו ערב ברמב"ם.

קרן ואיציק (אחיה) היו קשורים מאוד לאמם , ופתאום החור הגדול הזה שנפער להם בלב,

כאב שלא ניתן להסביר, כאב על אובדן כה גדול !

עד היום אנו מבכים על לכתה והיא רק הייתה בת 60, מזל אור זכרה לברכה,

תהי נשמתה צרורה בצרור החיים, אמן !

....... בהמשך חלק ג'  (וכנראה לא אחרון) .......

התחלנו כך....

זה היה סוף קיץ 2008, אחריי כמעט 10 חודשים ששכרתי דירה בקצרין,

באותם ימים עבדתי במשרד נסיעות "אמסלם טורס" (בטבריה), סוכן נסיעות במחלקה העסקית,

מתוקף כך, היה לי קשר למחלקת הגבייה במשרד בכל נושא התשלומים השוטפים על הנסיעות שטיפלתי.

בסוף אוגוסט אז, לאחר שמאסתי בנסיעות האלו מקצרין לטבריה, מצאתי דירה להשכיר בטבריה (קומה 4 בלי מעלית * מציאה נכון?!).

בדיוק באותו הזמן (עם המעבר והכל), ניגשת אליי קולגה לעבודה ושואלת אותי מה אני חושב על קרן ממח' גבייה ?

עניתי פשוט: מי זו קרן ?

תשובה: נו, זו שיושבת ליד רחמים שם בצד ?

אני: מי זה רחמים ?

תשובה: נו !! ממחלקת גבייה...

אני: אהה... זו לא שרית זכאי ?! ... קרן ... לא יודע , לא מכיר ממש

** זה נשאר בינתיים בגדר שאלה **

זמן קצר לאחר מכן, אני מקבל אימייל מקרן ישירות (בלי שאלות של מתווכים), שם כותבת לי:

"אתה בא לקפה ?"

אני כותב: מה קפה, עכשיו, במטבחון ?

קרן: לא, בערב, ב- C קפה ?

מפה לשם.... הערב הזה, אמנם הגישו לנו קפה ועוגה שביקשנו, אבל הייתה שם בעיקר שיחה ערה

על הכל מהכל, כמה שעות ... * קפה לא ממש שתינו * :)

אחר כך, קרן הגיעה אליי לדירה לצפות בסרט * באמת צפינו בסרט

לא הרבה זמן אחריי כן, קרן התחילה לישון אצלי דרך קבע והיינו נוסעים יחד למשרד.

כל זה בינתיים חודש ספטמבר 2008 ....

כעבור 5 חודשים, הצעתי לקרן להינשא לי, לשמחתי הסכימה

ובמאי 2009 (לדיוק 19.5.09) הייתה לנו חתונה מדהימה !!

מוסיקה מעולה, כל החברים שלנו , המשפחה ... כולם רקדו ונהנו מאוד :)

ומאז ..... התחילו לקרות כל מיניי דברים ....

..... המשך יבוא ......

שבוע טוב !

לאלה מביננו שצמים היום, צום קל !

רציתי כן לשים דגש ולהתייחס ל- Metallica

להקת רוק כבד מהטובות והמצליחות משנות השמונים ועד היום.

כשאני נחשפתי למוסיקה שלהם לראשונה, זה היה ממש בתחילת שנות ה- 90'

הייתי אצל הדודה שלי, והבן שלה היה מאזין בעיקר לתקליטים מהז'אנר.

הבן דודה החליט לנגן באותו הערב את התקליט "And justice for all" משנת 88'

וכמובן התחיל בסינגל הנצחי "ONE" , זהו שיר שמדבר על חייל שנפצע קשה בקרב ונפגע בכל חלקי גופו,

מרותק למיטה עם מכשירים ותרופות והרבה הרבה מורפיום, והוא פשוט כלוא בתוך הגוף הפגוע שלו.

זהו שיר שמאוד הזדהיתי אותו בתקופה ההיא, משום שהרגשתי שאני לא מממש את היכולות שלי, וכך בעצם התחיל המסע שלי לחיפוש האמת הפנימית.

אפשר לומר שכל האלבום הזה "Justice" הוא אלבום מופת, כל שיר באלבום מצליח  לגעת ברגש אחר, בנקודה אחרת.

למי שמכיר ואוהב, כמובן לאחר הפסקה לא קצרה יחסית, רק ב- 91' יצא לעולם "The Black album"

שהביא איתו כמה רצועות חשובות לעולם המטאל כגון: Enter sandman , Sad but True , Where ever I may roam וכל יתר השירים באלבום שהביאו רוח חדשה לשנות התשעים של המטאל בפרט והמוסיקה בכלל.

בה בעת, הגיח לעולם המוסיקה הישראלית היוצר הגאון - אביב גפן.

נחזור למטאל... דיברתי על המסע שלי; אני יכול לומר שזו הייתה תחילת הדרך, "אבן הפינה" בעיצוב האישיות המתבגרת שלי. בעת ההיא רכשתי רק דיסקים מקוריים, בין של מטאליקה, בין של להקות ומוסיקאים אחרים.

זה פתח לי כיווני חשיבה חדשים, ראיתי את הכל אחרת, נכון, קוראים לזה "התבגרות".

בפתיחת קיץ 93' מצאתי את עצמי לילה אחד, לוקח דפדפת ריקה ונקייה, עם עט חדש שטרם נעשה בו שימוש, והתחלתי לכתוב ולכתוב ולכתוב, המילים יצאו ממני ללא עצור, כך בעצם התחלתי ליצור, לכתוב שירה.

כל התהליך הזה, ההתחדשות העצמית הזו הייתה בליווי המטאל, כשאשר כך ניתנה לי ההשראה וכמובן כל אותם הדברים שליוו את השיגרה שלי באותם ימים.

מאז אותו הערב, בו הכרתי את Metallica לראשונה, הם פשוט חדרו לנימי נשמתי ועד היום המילים והמלודיות נצורות בליבי.

אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש סיפור מסע כזה משלו ...

אשמח לקרוא על כך

בינתיים, המשך שבוע טוב !  . משה